התחלה עם בחורות - התגברות על הלחץפחד
—C-M-Dan , 20/06/2007
פה אני אספר סיפור קצר, אמיתי לחלוטין, שקרה לי לפני כמה שנים. (אמנם הייתי קטן -ההדגמה מאוד חזקה פה) כתבתי אותו לראשונה בטירונות 69 כתגובה למאמר, אבל זה יצא כל כך מוצלח, שהחלטתי להפוך את הסיפור הזה למאמר בשל עצמו.
---
הייתי בטיול באירופה, עם חברים של המשפחה. חבר מאוד טוב שלי גם היה שם, הוא הבן של חברים של ההורים שלי. אנחנו נמצאים במלון ממש זול וגרוע באוסטריה, שעולה המון בגלל המעיינות הטרמיים והשטויות שיש להם בשטח המלון. אז אני וחבר שלי יוצאים לראות מה יש שמה. כל המעיינות לא נפתחו, אבל הייתה בריכה עם 2 מקפצות. אחת של 3 מטר, ואחת של 5.5 מטר. מהר מאוד התחלנו לקפוץ מה-3, וזה היה מפחיד לגמרי - משהו מטורף. [אגב, הייתי אז איזה בן 13 - קחו בפרספקטיבה.] ואם לדעתכם לקפוץ מ-3 מטר זה לא פאקינג מפחיד - אז אף פעם לא קפצתם ממקפצה.
אפילו לא חשבנו לקפוץ מה-5.5. אבל אחרי כמה קפיצות אמרתי לעצמי "אני חייב לנסות - כי אם אני לא אנסה, אני אצטער על זה אחרי זה, ולא אסלח לעצמי על זה שלא ניסיתי." אז עליתי למעלה. אני עומד בראש המגדל-מקפצה, כשלמטה יש בריכה שנהייתה הרבה יותר קטנה, אני בערך בגובה של גג המלון, אני רואה רחוק מאוד לכל הכיוונים, ולאט יש הרגשה של לחץ ואוויר בבטן, ואני נלחץ ומרגיש כולי מתוח. הלב שלי מתחיל לדפוק חזק, אני מתחיל באמת להרגיש לחץ. אני מסתכל מסביב, ובדיוק בא משב רוח קרירה, מה שמדגיש לי את אלמנט הגובה עוד יותר - ואני רועד כמה רגעים, ספק מקור ספק מפחד. אני מחליט "אוקיי אני קופץ", ואז ניגש לקצה וקופץ. הנפילה ארוכה, מפחידה ביותר, כל הבטן מתהפכת. ההרגשה מדהימה כשאני פוגע במים, צולל עמוק, המים אופפים אותי, הלב עדיין דופק חזק, כולי עטוף בקצף שנוצר מהכניסה החדה למים. קפצתי ישר, עם הרגליים קודם. זו הייתה חתיכת חוויה. נגנבתי. משהו עם יותר אינטנסיביות מרכבת הרים, אבל בזמן קצר יותר.
עשיתי את זה כמה פעמים נוספות, אבל הפחד לא נעלם. זה לא היה פחות מפחיד, זה לא היה פחות קורע-מעיים והלב שלי לא פעם אפילו מעט חלש יותר. הרגשתי אותו דופק בכוח עצום. אולי אפילו יותר כי ידעתי מה מצפה לי. אבל קפצתי מהר יותר. למה?
כי הצלחתי להתגבר על אותו הפחד ולקפוץ למרות אותו הפחד ביותר קלות מהפעם הראשונה. ועכשיו אפילו אני שואל את עצמי - "אז מה היה ההבדל? מה עשה את השינוי, אם הפחד לא נעלם?" - מה שעשה את השינוי, לדעתי, זה הניסיון. ידעתי שכבר קפצתי פעם אחת - והצלחתי - והידע הזה הוא מה שאיפשר לי לעשות את זה שנית, ושלישית, ועוד אלף פעם אם הייתי רוצה.
אבל פה הסיפור לא נגמר. כי למרות שאני הצלחתי דיי מהר (2 דקות), לשכנע את עצמי לקפוץ ולעשות את זה - חבר שלי לקח לו המוווון זמן והוא לא קפץ. הוא התמהמה - עלה ירד - ניסה לשכנע את עצמו ככה וככה, אני ניסיתי לשכנע אותו, ניסיתי לקפוץ איתו ביחד, ניסיתי לתת לו כל סיבה ותירוץ בעולם כדי שיקפוץ - כי ידעתי שהוא ממש יאהב את זה וירצה לנסות שוב ושוב. אבל הוא לא הצליח להכריח את עצמו לקפוץ. אז בנקודה מסויימת הוא עלה, אני הייתי למטה בבריכה מעודד אותו, והוא עומד למעלה, מסתכל מסביב, רועד קצת פה ושם, ולא קופץ. פשוט עומד ליד הקצה. ולא קופץ.
באותו הרגע עובר שם הגנןמנקה שבדיוק מעביר איזה צינור מאיזה מקום. הוא מסתכל על חבר שלי איזה דקה-שתיים, וצועק לו משהו שלא בדיוק תפסתי. חבר שלי מסתכל עליו במין מבט ישר, ולתדהמתי הרבה, קופץ היישר לתוך הבריכה. הוא ביצע את אותה הקפיצה עוד כמה פעמים, וכך גם אני. היה להיט. נהנינו.
אחרי זה שאלתי אותו מה הגנן אמר לו שגרם לו לקפוץ מהמקפצה - והוא ענה לי שהגנן אמר:
"Don't Think. Just Jump."
בשיא הפשטות.
כהערה על הסיפור, למרות שאני נזכר בו עכשיו ורואה עד כמה האנלוגיה נפלאה, לא כך היה איתי בתחום הבנות. למעשה, המצב שלי עם בנות, אם היינו מנסים לעשות מטאפורה - שלא הצלחתי לעמוד על המדרגה הראשונה של הסולם למקפצה. עזבו לקפוץ. [אז לקפוץ ממקפצות הלך לי הרבה יותר בקלות וללא מאבקים פנימיים, מההתחלות שלי עם בחורות. חפיף. ]
72 + / 3 - שלח כתבה זו לחבר